זה לא שאלון: יצחק לאור

צחק לאור, משורר, סופר, מבקר, ועורך כתב העת מטעם, עונה על השאלון:

cafe

מהן הערים האהובות עליך, למה אתה אוהב אותן ואיפה אתה ממליץ לנו לבקר בהן?
אילו דיברתי אל מישהו, הייתי אומר לו שהערים האהובות עלי ביותר הן הערים שאני בכלל לא זוכר את שמן, שאיני זוכר דבר בהן, זולת החלב ששתיתי מול כיכר העיר וחצי קילו עגבניות שאכלתי בכניסה אליהן ואחר כך השוטטות, ההזייה לפרוץ לחנות חשמל ולגנוב טייפ סטריאופוני טוב, הוויתור על ההזייה, ואחר כך הנסיעה בטרמפ הבא מהצד השני של העיר, ובכל זאת, כיוון שצריך להצהיר, הנה אני לא מתגעגע לשום כרך גדול, אבל כן מתגעגע לסאן מאלו, לצדפות שאלינה קנתה, וליין המוסקאדט שהמליץ לנו בקולי קולות המוכר. שם, על החול, מול הים, ישבנו, אכלנו צדפות, שתינו מוסקאדט, ואני לא מפסיק להתגעגע אל הרגע ההוא.

מהם המקומות האהובים עליך בתל אביב?
קפה שטרויזל בהדר יוסף, ליד הדואר, הדירה השכורה שבה אני גר, הגשרון הקטן מעל מה שהיו פסי רכבת ליפו והסמטא בין נווה צדק לכביש המוביל ליפו.

המלצת קריאה

מחר תיפתח באגודת הארכיטקטים (Architectural Association) בלונדון התערוכה ARCHIZINES. התערוכה תציג שישים מגזינים עצמאיים ופנזינים עכשוויים ממדינות שונות, כולם נוגעים כך או אחרת בארכיטקטורה. התערוכה מבוססת על הארכיון המקוון ArchiZines, בו אפשר לדפדף בעמודים נבחרים מתוך הגליונות השונים של המגזינים

P1040030_640.

בין המגזינים בתערוכה:

Apartamento, מגזין איטלקי שמכריז: עיצוב פנים מוצלח הוא לא הסידור האופטימלי של רהיטים ותאורה בחלל, אלא תוצאה של פעילות אופטימית ואופטימלית בחלל.

‫אנימציה פרזיטית

את קליפ אנימציית האופניים הזה יצרה קייתי בוורידג’ (Katy Beveridge), במסגרת לימודי השנה השלישית שלה בסנטרל סיינט מרטין בלונדון. המטרה היה ליצור אנימציה שמצטלמת בזמן אמת.

בתיאור העבודה שלה, בוורידג’ מתייחסת גם ליוצרים אחרים שעשו ניסויים דומים לפניה, ביניהם דייוויד וילסון.

בוידאו הבא, וילסון מציג את תהליך העבודה על הקליפ לשיר “We Got Time” שביים עבור Moray McLaren. הקליפ של וילסון צולם גם הוא בזמן אמת, ללא שימוש בסטופ מושן, כשאצלו הבסיס הוא לא גלגל אופניים, אלא פטיפון. בהסבר התמציתי והיפה, וילסון מתייחס בין היתר לאתגר של יצירת דימוי שמשתנה ומתפתח עד שהוא חוזר לנקודת ההתחלה של עצמו, בתוך המסגרת המגבילה של 16 פריימים.

קאט עם מנחם גולן: פרמיירה

בירה ניוקאסל גאה ונרגשת להציג סדרת סרטונים חדשה, שבמסגרתה הבמאי והמפיק האגדי מנחם גולן יספק מדי שבוע טיפ לקולנוענים הצעירים המקומיים.

גולן היה נשיא MGM, ייסד את שוק הסרטים של קאן, גילה את צ’אק נוריס ואת קלוד ואן דאם והפיק כ-200 סרטים. את הסדרה מצלם, מביים, מפיק ועורך נכדו של גולן, אורן עידן. הנה הטיפ הראשון:

הגברת נעלמת

סדרת הצילומים What’s within של פול באטלר נראית לרגעים כמו נגטיב של בלוגים שמתעדים אופנת רחוב, דוגמת The Sartorialist. במקום להראות את הבחירות האופנתיות של המצולם, נוכחים רק קווי המתאר שלו, בעוד שהגוף שלו מתרוקן מצבע, או לחילופין, נצבע באלמנטים מהרחוב או הטבע שהוא מצולם בו.

img_6412

זה לא שאלון: נועם יורן

והיום מתארח במדור מבקר התרבות נועם יורן:

מהן הערים האהובות עליך, למה אתה אוהב אותן ואיפה אתה ממליץ לנו לבקר בהן?
בעיקרון אני לא מאמין לאנשים שממליצים על כל מיני סמטאות, בתי קפה, מסעדות וחנויות בכל מיני ערים בארץ ובעולם. אני מתעקש להסתובב בהן בלי להכיר או להבין שום דבר. אחרי כמה שעות של הסתובבות כזאת תחושת הזרות מציפה אותי, ואף על פי שבוודאי אין לכך שום בסיס מציאותי אני משוכנע שהכל מסביב מזהים אותי. תחושת חוסר הביטחון הקיומית גואה ועולה אל פני השטח, ואני מרגיש חי מתמיד. מכיוון שזאת לא תחושה נעימה כלל ועיקר, עדיף שהמסע יהיה ממומן על ידי גורם חיצוני. מבחינה זו אין שום ספק שנסיעות עבודה הן הטובות ביותר. הן משוחררות מהכורח המעיק ליהנות, והן מחלצות אותנו ממלכודת התיירים של גופנו: החשש להיות “תייר” לצד הידיעה שעצם הימצאך במקום כלשהו מעיד על היותו “תיירותי”.

בלונדון אני לא מוכן לוותר על ביקור בשוקי קמדן. אני מסתובב שם שעות כדי למצוא מתנות לילדים ולאשתי. זאת משימה כמעט בלתי אפשרית מכיוון שבין כה וכה כל הסחורה שם מיוצרת בסין. אני רואה כל פריט ארבע או חמש פעמים עד שאני מחליט על כמה פריטים סתמיים למחצה. הילדים שמחים בהם או מעקמים את האף לפי נטיותיהם הטבעיות ומצב רוחם, וכנראה ללא קשר לאובייקט עצמו. לאשתי אני קונה עוד תיק ובדרך כלל מצליח. פעם הצלחתי לקנות לה חולצה יד שנייה אבל זה היה באמסטרדם. בכל אופן, העניין הוא שאחרי הסיבוב המתיש וברחובות הקרים אני מתיישב בבאר מול תעלות המים ושותה כוס בירה שמסחררת את ראשי. ללא שום ספק, אלה כוסות הבירה הטובות ביותר ששתיתי בחיי.

בניו יורק אני אוהב את הידיעה שאין שום אפשרות לומר את המשפט “כמה שניו יורק התמסחרה”. השאר מלחיץ אותי.

באמסטרדם היו כמה מהטיולים היפים ביותר בחיי – עם אשתי ועם חברי אולי ברוידא וארז שוייצר. במצב תודעתי מסוים הציוריות של העיר הזאת מתחילה להיראות אמיתית – אפקט נדיר, כמעט בלתי אפשרי, שתוכניות ריאליטי מנסות לשחזר ברגעים הטובים ביותר שלהן.

לאיסטנבול נסעתי פעם, מזמן, כדי להשתמט משירות מילואים. הפלגתי למרמריס בכרטיס זול, על הסיפון – כמה חבל שלא מוכרים כרטיסים כאלה יותר! – ולקחתי אוטובוס לאיסטנבול. ישבתי ליד כורדי צעיר שלא ידע מילה באנגלית והתרגש עד עומק נשמתו לשבת ליד תייר. הוא נהג באבירות אמיתית. בעצירת ביניים באיזמיר בחצות הליל הוא הזמין אותי בתנועות ידיים לכוס תה בקיוסק בתחנה המרכזית. שם ישבנו יחד עם כמה מעלובי העיר וצפינו ב”טריניטי ובמבינו” מדובב לטורקית עד שהאוטובוס ברח לנו עם התיקים. אחר כך באיסטנבול מכרו לי בשוק המקסים את מעיל העור המכוער ביותר שנוצר אי פעם. שנים לבשתי אותו – אולי מפני שמסיבה מיסתורית הטיול המוזר הזה הוא אחד הזכורים לי ביותר.

איסטנבול:

אבל הכי אני אוהב את עיר הולדתי, ירושלים. קשה לי לדמיין שאוכל לחזור אליה. אבל אני משוכנע שזאת העיר האמיתית בארץ. מי שחושב שתל אביב מגוונת צריך להסתובב קצת בירושלים כדי להבין עד כמה הגיוון התל אביבי הוא חד גוני.

מהם המקומות האהובים עליך בתל אביב?
אני אהיה בנאלי: כמו כולם אני אוהב את סניפי AM:PM. בשכונה שאני גר בה אני בטוח שיש אנשים שמחכים כל השבוע לכניסת השבת כדי שיוכלו סוף סוף לקנות ב”עם-פם” בשבת. בגלל זה, באופן משונה, החנות עמוסה במיוחד דווקא ביום שישי בצהריים המאוחרים: חלק מהאנשים כנראה לא יכולים להתאפק יותר, ובאים לקנות לפני הזמן, כשגם החנויות הרגילות פתוחות. לפעמים אני מוצא את עצמי קונה שם בקבוק בריזר – משקה שבשום הזדמנות אחרת לא היה עולה על דעתי לקנות – ואז שותה אותו בדרך הביתה, ומתענג על יכולתי להיות קפריזי ולקנות בקבוק בריזר בערב שבת.

עוד מקומות: ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, הקפטריה בגילמן, הקפטריה בבניין וב, שהיא אחת הפינות היפות בקמפוס, מאווררת, מורמת, מוצלת ומשקיפה למרחקים.

עוד: החוף הלא מוסדר בין תל ברוך לבין הצוק הדרומי, מתחת לגבעה של הצבא ומעל הזונות. אפשר להשקיף לעת ערב על הים מלמעלה, אפשר לרדת בערוצים אל הים, אפשר להדליק מדורה קטנה. אבל האפשרות הולכת ומצטמצמת. הבהמיים שבין בעלי הג’יפים באים למטר על מטר הזה כדי לבחון את הג’יפ שלהם בעליות. צריך להיות באמת חרא של בן אדם כדי לעשות את זה. מנגד, העירייה תוקעת שלטים על בזנטים נגד הג’יפים או סתם לכיסוי תחת, וכך משנה לשנה המקום מתכווץ ומתכער. בלית ברירה אפשר להימלט על קו החוף קצת צפונה, אל מעבר לחוף הצוק הצפוני. שם, מרבדי הקונדומים המשומשים מבטיחים שרק מעטים יבואו להפר את שלוות הטבע. צריך רק לאזור אומץ ולחצות אותם. הגרוטאות ופסולת הבניין הפזורות שם מזכירות לנו שזהו טבע אמיתי, לא מוסדר, אך עדיין לא במידה שממש תציק.

עוד: התחנה המרכזית החדשה והישנה. ממליץ לבקר בשוק המוזר בקומה התחתונה שלה: שוק רחוב שנכלא בתוך בניין. עוד שומעים שם מבטא גרוזיני כבד, מהסוג שבילדותי האשכנזית נתפס כמאיים.

חוף הצוק הצפוני:

מה חסר בתל אביב?
אוויר.

מה יש בתל אביב שחסר בערים גדולות אחרות?
פיצוציות.

אם היית יכול להחזיר לחיים מוסד תל אביבי אחד שנסגר, מה זה היה?
החסידויות שגורשו מהעיר.

רחוב שאתה אוהב במיוחד
אלנבי. אני אוהב את ההתעקשות שלו להישאר אלנבי בניגוד לשינויי האופנה שמתעתעים בשאר העיר.

רחוב אלנבי:

בניין שקרוב לליבך
בית האונייה בצומת המחומש של המסגר והרכבת. הוא מדגים את העיקרון שכדי להיות “מקסים” – להבדיל מסתם יפה – צריך איזו נגיעה של כיעור. בזמן האחרון שמתי לב שהקומפלקס של ביה”ס אליאנס – המבנים והחצר – מאוד יפה, בצורה שאי אפשר לתכנן, ורק הזמן יכול ליצור.

דמות שמתמצתת את ההוויה העירונית בעיניך:
מיסטר בין.

רגע של קסם אורבני:
לזרוק את שקיות האשפה ישר לרחוב, מדירת הגג ששכר לפני שנים חברי דניאל קיש ברחוב הכרמל שמעל לשוק. חיי החברה הליליים בכמה קיוסקים. צריך הרבה רגישות וכבוד אמיתי לאדם כדי שחיים כאלה יוכלו להתקיים בתוך קהל שהקיוסק הלילי הוא אחד המרכזים הרגשיים שלו.

האם ואיך לדעתך תופעות ברחוב משקפות את השינויים בשפה הטלוויזיונית?
לא. אבל אני אוהב את מסכי הטלוויזיה במרחב הפומבי, ובמיוחד אלה שלא נועדו לצפייה ישירה אלא לחמיקה על פני סף המודעות. בסניפי הדואר, למשל, רואים בהם כל מיני מראות טבע וספורט קיצוני. במטוס לאילת ראיתי ששידרו בהם סרטונים של פליקס, עם כל מיני אנשים שעושים דברים מאוד מוזרים בשביל המסך. במקרה הזה, זה לא שהטלוויזיה חודרת אל הרחוב אלא להיפך, הרחוב חודר, בצורה מהופכת, לטלוויזיה.

יצירות או יוצרים שאהבת במיוחד בשנה האחרונה:
ההופעה של ישראל ברייט.

העם דורש משולש שווה צלעות

על רקע ימי המחאה של יולי-אוגוסט 2011, מעניין להיתקל בהפגנה של ג’ייקוב דאלגרן (Jacob Dahlgren). השלטים שדאלגרן יצר מבוססים על ציורים גראפיים של האמן השוודי המודרניסטי אולה ברטלינ (Olle Baertling), וכמו מתייחסים להפגנות האמנים בשבועיים האחרונים, אבל יותר מכך, מצביעים על היופי שבהפגנה למען רעיון מופשט:

ובאותה נימה: “It rained outside, so we camped inside”, צילום של טים ווקר:

זה לא שאלון: אייל דותן

מדור ההרהורים וההמלצות העירוניות שלנו חוזר, והפעם עם אייל דותן. דותן מלמד מחשבה בת זמננו בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. נשוי ואב לשלושה. בעל הבלוג של אייל דותן.

גני-לוקסמבורג

מהן הערים האהובות עליך, למה אתה אוהב אותן ואיפה אתה ממליץ לנו לבקר בהן?

העיר התאומה שלי היא פריז. אני אוהב אותה בכל ליבי. הכל בה מושלם. קשה לי למצוא מילה רעה להגיד עליה. גוני ואני משתדלים לנסוע אליה פעם בשנה. כל פעם מוצאים משהו חדש. השנה ביקרנו בחנות הטקסידרמי המפורסמת Deyrolle שבקומה השנייה שלה אפשר למצוא כל בעל חיים עלי אדמות, כולל דב קוטב וג’ירפה בגרסה המלאה. זו היתה חוויה מורכבת, שהיה בה גם זעזוע וגועל וגם פליאה וסקרנות.

זכייה בפסטיבל שיקגו והקרנת בכורה אינטרנטית ל”פול”

אנחנו שמחים ונרגשים להכריז ש”פול”, סרטו של אדם ביזנסקי, זכה השבוע בפרס הוגו הכסף לסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים היוקרתי בשיקגו.

paul_premiere12

הסרט, שהופק בשיתוף פעולה עם בירה ניוקאסל, גם עולה בהזדמנות חגיגית זאת לרשת במלואו, ואתם מוזמנים להקרנת הבכורה. בהמשך הפוסט, אדם מסכם את המסע המופלא שלו עם פול.

לאורך צילומי הסרט, אדם שיתף אותנו כאן בתהליך בניית העיניים של פול, תפירת הבגדים של פול ותפעול הבובה פול במהלך הצילומים. הנה כמה מלים שהוא כתב עבורנו היום:

יש רגע מסויים בהפקה שבו צץ פתאום דדליין, לכאורה משום מקום. כלומר – כולם אומרים כל הזמן שהסרט יהיה גמור עד ינואר, אבל פתאום מגיח דדליין אמיתי, כמו קיר, ומעמת אותך עם נקודת סיום. הסרט צריך להיות מוכן בזמן לפסטיבל, אין יותר משמרות עריכה, השחקנית הראשית יולדת.

בשנה האחרונה פול נתקל בלא מעט קירות-דדליין, ואנחנו התייחסנו אליהם כאל משוכות. פסטיבלים והקרנות באו והלכו, וביניהם הסרט המשיך להתעצב. פרטים השתנו, שוטים נוספו, הסרט החוויר והכהה, מוזיקת הסיום התחדשה, השכן הקונגולזי של פול התחיל למלמל חרש ברקע. אבל עושה רושם שאין דדליין סופי כמו דדליין של עלייה לאוויר. הסרט ביוטיוב. מה שיש יש. הסרט על כל פגמיו הקטנים, והנקודות העקמומיות שתופסות את העין. מעניין אם ישימו לב.

אני שמח וגאה, סוף סוף, להעלות את פול לאינטרנט – מקום הולדתו. זה קורה ממש בצמוד לזכייה המשמחת שלו בפסטיבל שיקגו, מה שעושה את השמחה לכפולה ומכופלה עבורינו. זו זכייה משמעותית שחותמת שנה מאוד מסעירה עבור פול ועבורי: פול ביקר בכל הארץ, מראש פינה ועד שדרות. הוא נסע לפאריס, לאדינבורו, לטוקיו, לשיקאגו, ובחודש הבא ימשיך גם לצפון קרולינה.

אני מודה לכל מי שעזר להוציא את הסרט הזה אל הפועל: לחברים, למשפחה, למפיקים, לצלמים, לצוות, לשחקנים, לעורכים, למוזיקאים, לספונסרים, לעוזרי התאורה, לבעלי הנכסים, להוא שהזיז את האוטו, לבחור מחנות הטיסנים. במבט לאחור קשה לי להסביר איך כל זה קרה, אבל אני שמח על זה מאוד מאוד.

תוכי מקרטון

הדבר הכובש במיצבי הקרטון של קלמנס בר (Clemens Behr), הוא שהם מצליחים להיות גם צנועים וגם אקסטרווגנטיים בעת ובעונה אחת. בגלל דיוק הצבעוניות והקומפוזיציה, העבודות משתלבות בצורה צנועה וטבעית בסביבתן, וכמעט נעלמות בה. ויחד עם זאת, העבודות שלו מרהיבות. מה שנראה תחילה כמו ציור גיאומטרי שהפך לתלת ממדי, נראה במבט שני כמו ציפור אקזוטית ומגונדרת, שמתהדרת בצבעי הסוואה מושלמים

Clemens-Behr14.