זה לא שאלון: נועם יורן

והיום מתארח במדור מבקר התרבות נועם יורן:

מהן הערים האהובות עליך, למה אתה אוהב אותן ואיפה אתה ממליץ לנו לבקר בהן?
בעיקרון אני לא מאמין לאנשים שממליצים על כל מיני סמטאות, בתי קפה, מסעדות וחנויות בכל מיני ערים בארץ ובעולם. אני מתעקש להסתובב בהן בלי להכיר או להבין שום דבר. אחרי כמה שעות של הסתובבות כזאת תחושת הזרות מציפה אותי, ואף על פי שבוודאי אין לכך שום בסיס מציאותי אני משוכנע שהכל מסביב מזהים אותי. תחושת חוסר הביטחון הקיומית גואה ועולה אל פני השטח, ואני מרגיש חי מתמיד. מכיוון שזאת לא תחושה נעימה כלל ועיקר, עדיף שהמסע יהיה ממומן על ידי גורם חיצוני. מבחינה זו אין שום ספק שנסיעות עבודה הן הטובות ביותר. הן משוחררות מהכורח המעיק ליהנות, והן מחלצות אותנו ממלכודת התיירים של גופנו: החשש להיות “תייר” לצד הידיעה שעצם הימצאך במקום כלשהו מעיד על היותו “תיירותי”.

בלונדון אני לא מוכן לוותר על ביקור בשוקי קמדן. אני מסתובב שם שעות כדי למצוא מתנות לילדים ולאשתי. זאת משימה כמעט בלתי אפשרית מכיוון שבין כה וכה כל הסחורה שם מיוצרת בסין. אני רואה כל פריט ארבע או חמש פעמים עד שאני מחליט על כמה פריטים סתמיים למחצה. הילדים שמחים בהם או מעקמים את האף לפי נטיותיהם הטבעיות ומצב רוחם, וכנראה ללא קשר לאובייקט עצמו. לאשתי אני קונה עוד תיק ובדרך כלל מצליח. פעם הצלחתי לקנות לה חולצה יד שנייה אבל זה היה באמסטרדם. בכל אופן, העניין הוא שאחרי הסיבוב המתיש וברחובות הקרים אני מתיישב בבאר מול תעלות המים ושותה כוס בירה שמסחררת את ראשי. ללא שום ספק, אלה כוסות הבירה הטובות ביותר ששתיתי בחיי.

בניו יורק אני אוהב את הידיעה שאין שום אפשרות לומר את המשפט “כמה שניו יורק התמסחרה”. השאר מלחיץ אותי.

באמסטרדם היו כמה מהטיולים היפים ביותר בחיי – עם אשתי ועם חברי אולי ברוידא וארז שוייצר. במצב תודעתי מסוים הציוריות של העיר הזאת מתחילה להיראות אמיתית – אפקט נדיר, כמעט בלתי אפשרי, שתוכניות ריאליטי מנסות לשחזר ברגעים הטובים ביותר שלהן.

לאיסטנבול נסעתי פעם, מזמן, כדי להשתמט משירות מילואים. הפלגתי למרמריס בכרטיס זול, על הסיפון – כמה חבל שלא מוכרים כרטיסים כאלה יותר! – ולקחתי אוטובוס לאיסטנבול. ישבתי ליד כורדי צעיר שלא ידע מילה באנגלית והתרגש עד עומק נשמתו לשבת ליד תייר. הוא נהג באבירות אמיתית. בעצירת ביניים באיזמיר בחצות הליל הוא הזמין אותי בתנועות ידיים לכוס תה בקיוסק בתחנה המרכזית. שם ישבנו יחד עם כמה מעלובי העיר וצפינו ב”טריניטי ובמבינו” מדובב לטורקית עד שהאוטובוס ברח לנו עם התיקים. אחר כך באיסטנבול מכרו לי בשוק המקסים את מעיל העור המכוער ביותר שנוצר אי פעם. שנים לבשתי אותו – אולי מפני שמסיבה מיסתורית הטיול המוזר הזה הוא אחד הזכורים לי ביותר.

איסטנבול:

אבל הכי אני אוהב את עיר הולדתי, ירושלים. קשה לי לדמיין שאוכל לחזור אליה. אבל אני משוכנע שזאת העיר האמיתית בארץ. מי שחושב שתל אביב מגוונת צריך להסתובב קצת בירושלים כדי להבין עד כמה הגיוון התל אביבי הוא חד גוני.

מהם המקומות האהובים עליך בתל אביב?
אני אהיה בנאלי: כמו כולם אני אוהב את סניפי AM:PM. בשכונה שאני גר בה אני בטוח שיש אנשים שמחכים כל השבוע לכניסת השבת כדי שיוכלו סוף סוף לקנות ב”עם-פם” בשבת. בגלל זה, באופן משונה, החנות עמוסה במיוחד דווקא ביום שישי בצהריים המאוחרים: חלק מהאנשים כנראה לא יכולים להתאפק יותר, ובאים לקנות לפני הזמן, כשגם החנויות הרגילות פתוחות. לפעמים אני מוצא את עצמי קונה שם בקבוק בריזר – משקה שבשום הזדמנות אחרת לא היה עולה על דעתי לקנות – ואז שותה אותו בדרך הביתה, ומתענג על יכולתי להיות קפריזי ולקנות בקבוק בריזר בערב שבת.

עוד מקומות: ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, הקפטריה בגילמן, הקפטריה בבניין וב, שהיא אחת הפינות היפות בקמפוס, מאווררת, מורמת, מוצלת ומשקיפה למרחקים.

עוד: החוף הלא מוסדר בין תל ברוך לבין הצוק הדרומי, מתחת לגבעה של הצבא ומעל הזונות. אפשר להשקיף לעת ערב על הים מלמעלה, אפשר לרדת בערוצים אל הים, אפשר להדליק מדורה קטנה. אבל האפשרות הולכת ומצטמצמת. הבהמיים שבין בעלי הג’יפים באים למטר על מטר הזה כדי לבחון את הג’יפ שלהם בעליות. צריך להיות באמת חרא של בן אדם כדי לעשות את זה. מנגד, העירייה תוקעת שלטים על בזנטים נגד הג’יפים או סתם לכיסוי תחת, וכך משנה לשנה המקום מתכווץ ומתכער. בלית ברירה אפשר להימלט על קו החוף קצת צפונה, אל מעבר לחוף הצוק הצפוני. שם, מרבדי הקונדומים המשומשים מבטיחים שרק מעטים יבואו להפר את שלוות הטבע. צריך רק לאזור אומץ ולחצות אותם. הגרוטאות ופסולת הבניין הפזורות שם מזכירות לנו שזהו טבע אמיתי, לא מוסדר, אך עדיין לא במידה שממש תציק.

עוד: התחנה המרכזית החדשה והישנה. ממליץ לבקר בשוק המוזר בקומה התחתונה שלה: שוק רחוב שנכלא בתוך בניין. עוד שומעים שם מבטא גרוזיני כבד, מהסוג שבילדותי האשכנזית נתפס כמאיים.

חוף הצוק הצפוני:

מה חסר בתל אביב?
אוויר.

מה יש בתל אביב שחסר בערים גדולות אחרות?
פיצוציות.

אם היית יכול להחזיר לחיים מוסד תל אביבי אחד שנסגר, מה זה היה?
החסידויות שגורשו מהעיר.

רחוב שאתה אוהב במיוחד
אלנבי. אני אוהב את ההתעקשות שלו להישאר אלנבי בניגוד לשינויי האופנה שמתעתעים בשאר העיר.

רחוב אלנבי:

בניין שקרוב לליבך
בית האונייה בצומת המחומש של המסגר והרכבת. הוא מדגים את העיקרון שכדי להיות “מקסים” – להבדיל מסתם יפה – צריך איזו נגיעה של כיעור. בזמן האחרון שמתי לב שהקומפלקס של ביה”ס אליאנס – המבנים והחצר – מאוד יפה, בצורה שאי אפשר לתכנן, ורק הזמן יכול ליצור.

דמות שמתמצתת את ההוויה העירונית בעיניך:
מיסטר בין.

רגע של קסם אורבני:
לזרוק את שקיות האשפה ישר לרחוב, מדירת הגג ששכר לפני שנים חברי דניאל קיש ברחוב הכרמל שמעל לשוק. חיי החברה הליליים בכמה קיוסקים. צריך הרבה רגישות וכבוד אמיתי לאדם כדי שחיים כאלה יוכלו להתקיים בתוך קהל שהקיוסק הלילי הוא אחד המרכזים הרגשיים שלו.

האם ואיך לדעתך תופעות ברחוב משקפות את השינויים בשפה הטלוויזיונית?
לא. אבל אני אוהב את מסכי הטלוויזיה במרחב הפומבי, ובמיוחד אלה שלא נועדו לצפייה ישירה אלא לחמיקה על פני סף המודעות. בסניפי הדואר, למשל, רואים בהם כל מיני מראות טבע וספורט קיצוני. במטוס לאילת ראיתי ששידרו בהם סרטונים של פליקס, עם כל מיני אנשים שעושים דברים מאוד מוזרים בשביל המסך. במקרה הזה, זה לא שהטלוויזיה חודרת אל הרחוב אלא להיפך, הרחוב חודר, בצורה מהופכת, לטלוויזיה.

יצירות או יוצרים שאהבת במיוחד בשנה האחרונה:
ההופעה של ישראל ברייט.