מהם המקומות האהובים עליך בתל אביב?

חוף הקאנטרי. ככה גבול מוניציפאלי של עיר צריך להיראות.

מה חסר בתל אביב?

בגרות עירונית, תחכום, צניעות מסוימת ויד מכוונת. כמו כן אזורים שמאוד לא סימפטי ואפילו מסוכן להסתובב בהם ביום, לא בלילה – אזורים כאלה הם סימן לעיר אמיתית.

מתוך ספרו החדש של אבנר בן-גל, “ביו-גנטיקה”, שעתיד לצאת בקרוב, בעריכת יעל ברגשטיין.

מה יש בתל אביב שאין בערים גדולות אחרות?

עטלפים, עורבים וחתולים בשילוב ובכמויות שלא ראיתי באף מקום. שלושה יצורים אפלים ובלתי צפויים יחד בעיר עם קרינת שמש חזקה.

אם היית יכול להחזיר לחיים מוסד או מקום תל אביבי אחד שנסגר, מה זה היה?

גן החיות. לא מקובל עלי שבתקופת גן החיות השכנים היו מתלוננים על צווחות וריחות של פלמינגו באמצע הלילה.

מה מעצבן אותך בתל אביב?

הכל. בית הפגודה, צפיפות אוכלוסין, טוסטוסים. למי שיש פנטזיות בנושא, תל אביב נראית יותר כמו קראצ’י מאשר ברלין. שדרה וחצי שנראית קצת מרכז אירופאית לא מאזנת את המצב והטוסטוסים הם הקרוקס של כלי הרכב.

עטלף משיק מדור חדש, בו יוצרים, אמנים, מעצבים והוגים יחלקו איתנו טיפים עירוניים ומחשבות על עירוניות. שם המדור הוא “זה לא שאלון”, וכשמו כן הוא.

אורח הכבוד הראשון של המדור הוא המשורר והמתרגם אהרן שבתאי, יליד תל אביב.

מהן הערים האהובות עליך, למה אתה אוהב אותן ואיפה אתה ממליץ לנו לבקר בהן?
אני אוהב מכל הערים את ניו יורק ואת קהיר. בניו יורק אני מרגיש שאני חלק מהעולם הגדול, ובקהיר אני מרגיש שאני אוהב בני אדם ואת המזרח.

בניו יורק אני אוהב את יוניון סקוור ואת ברודווי, בערך בין הרחובות 24 ל-14, שיוצרים משבצת מלבנית מערבה, כשהם חוצים את השדרות החמישית ועד לתשיעית (שבה יש שוק), במורד אל ההדסון. אני אוהב בפרט לעבור ברחוב 14, זה בשבילי מין צרוף שמקביל לאלנבי-קינג ג’ורג’, בואכה דיזנגוף סנטר.
ביוניון סקוור יש הכול, חנויות הספרים, סטרד וברנס ונובל, הקולנועים, פיליין בייסמנט, השוק עם האיכרים שמוכרים עוגות ביתיות ובשר כבש.

אשר לקהיר אני אוהב את כולה, כמו שאוהבים את הים או ג’ונגל. זוהי עיר טוטאלית מבחינת מרחבי הזמן, הריבוד בארכיטקטורה וזרימת האנשים, שפתאום מגיחים לך מהמאה ה-19 (בחגיגות הליליות בחן אל חלילי). המוזיאון המצרי הוא המוזיאון הכי אהוב עלי. לעומת האמנות המצרית, כל היתר זו אמנות של סלון. הכי טבעי אני מרגיש את עצמי כשאני משוטט ברחובות ההומים, עם אינסוף החנויות, בסביבות מידן רמסס, תחנת הרכבת, וקורניש אל ניל.
איפהשהו שם, ליד כיכר אורבי, אני אוהב את מלון ווינדזור, וסמוך לו את השוק אחמדיה.

בתמונה: במלון מאריוט בקהיר

מהם המקומות האהובים עליך בתל אביב?
בתל אביב אני אוהב את השוק ואת חוף הים.

מה חסר בתל אביב?
בתל אביב חסרים מוזיאונים טובים, כמו שיש בברלין למשל.

מה יש בתל אביב שחסר בערים גדולות אחרות?
תל אביב מאוד אינטנסיבית ואינטימית.

אם היית יכול להחזיר לחיים מוסד או מקום תל אביבי אחד שנסגר, מה זה היה?
הייתי מחזיר לתל אביב את כיכר דיזנגוף עם המזרקה הישנה, וגם קולנועים שמקרינים סרטים ישנים כמו קולנוע פאריז שהיה ברחוב הירקון.

רחוב שאתה אוהב במיוחד:
אני אוהב את רחוב בלפור.

בניין שקרוב לליבך:
אני אוהב את הבית שלי, בית רגיל, ברחוב אלכסנדר ינאי.

דמות שמתמצתת את ההוויה העירונית בעיניך:
הדמות הזאת היא רועי צ’יקי ארד.

רגע של קסם אורבני:
הרגע הזה בשבילי הוא בבננה ביץ’, בים.

יצירות או יוצרים שאהבת במיוחד בשנה האחרונה:
השירים החמודים של יעל בירנבוים ושל ערן הדס.

בלוג/אתר מומלצים:
הבלוג שאני אוהב הוא ארץ האמורי וביחוד את הכתבות של עפרי אילני.

הבלוג the discerning brute הוא מדריך מקיף ובלתי מתפשר לפאשניסט בעל המודעות הסביבתית. שורת המשנה של הבלוג היא “fashion, food & etiquette for the ethically handsome man”. בהתאם, חומרי הבלוג נעים על הציר שבין המלצות מעניינות ואסתטיות על מותגי אופנה, נעליים ואקססוריז ירוקים לגברים, לבין סקילה עקבית של גילויי התעללות בבעלי חיים על כל גווניה, ושל תעשיית הפרווה בפרט. פוסט שנפתח בעניבות יפות של מיסוני ומסתיים בוידאו של פשיטת עורם של דגים הוא דבר שבשגרה בבלוג זה.

the discerning brute מציג קפיצה אבולוציונית בסצינת בלוגי האופנה, ומהדהד בצורה מעוררת השראה את ההפיכה הירוקה המתרגשת על המטרופולינים.

בין ההמלצות האחרונות בבלוג מופיעים הבגדים הגיאומטריים והצבעוניים להפליא של המותג Ruffeo Hearts Lil’ Snotty שמיוצרים בברוקלין, על פי רוב משאריות בדים (או איך שלא מתרגמים dead stock).

היום מתארח במדור העיתונאי דב אלפון, העורך היוצא של עיתון הארץ. צילומים: דב אלפון.

איזו עיר אתה אוהב במיוחד?
מבין כל הזהויות שלי – ישראלי, צרפתי, תל-אביבי, תוניסאי, יהודי, אשדודי, ציוני, מזרחי ועוד — אני מניח שאני קודם כל פריזאי. אני מתקשר יותר לערים מאשר למדינות או ללאומים, והעיר המושלמת בעולם היא פריז.

מה אתה ממליץ לעשות בפריז?
כמו בכל עיר מוצפת בתיירים, הכתובות הסודיות ביותר הן של מקומות שרק נפתחו. כרגע זה הבר “לה סוסייטה”, עוד מקום של האחים קוסט שלא מסומן אפילו בשלט. אבל אלה משחקים שרלוונטיים רק לתושבים קבועים. עבור המבקר המזדמן, נסיעה לפריז היא קודם כל הזדמנות לפגוש את עצמך. זה יכול לקרות במוזיאון קטן או מול יצירת מופת או במטרו או בהליכה לאורך הנהר, אי אפשר לדעת מראש. פריז ידועה כעיר שעוררה השראה אפילו בקרב סופרים תקועים, שלא לדבר על אמנים מתחילים.

איזה רחוב אהוב עליך בפריז?
יש הרבה, אבל יש לי חיבה מיוחדת ל Rue Rollin ברובע החמישי, מעטים מכירים אותו למרות שאינספור הפקות אופנה צולמו כאן. בכניסה מכיכר הקונטראסקארפ הוא נראה תלוי באוויר בגלל אשליה אופטית, ובמידה רבה זה נכון, כי הבתים האלה עומדים כך מאז ימי הביניים.

מה יש בתל אביב שחסר בערים גדולות אחרות?
תל אביבים. איזו נינוחות לא לגמרי ברורה, שלא קיימת בשום מקום אחר.

דיזינגוף סנטר:

כאן סי-אן-אן:

כאן רוקדים ברחובות. צילמה: אירית דולב

רחוב שאתה אוהב במיוחד:
אני אוהב לנהוג או לרכב על אופניים ברחוב בלפור, ללכת בשדרות רוטשילד ולחנות ברחוב חיסין.

בניין שקרוב לליבך
הבית שאני גר בו.

אם היית יכול להחזיר לחיים מקום תל אביבי אחד שנסגר, מה זה היה?
אהבתי את הנוכחות המתריסה של החנות הידרושופ לגידול עצמי, ברחוב טשרניחובסקי.

שלט גזעני בקניון רמת אביב:

רגע של קסם אורבני
באופן פרדוקסלי, יום כיפור ברחובות תל אביב, במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות.

יוצר שאהבת במיוחד בשנה האחרונה:
אמן השנה שלי, בכל אופן, הוא נוי אלוש.

בלוג/אתר מומלצים:
יש הרבה, הבה נפרגן היום לארץ האמורי.

מה מעשיך בימים אלה?
אני מקים פלטפורמה דיגיטלית חדשה, בשפה העברית, ואני מקווה שהיא תצא לדרך בראשית 2012.

סטלין מת:

Work Place הוא בלוג שמתעד אמנים שפועלים בפורטלנד במקום העבודה שלהם – בין אם זה הסטודיו או הבית. Work place הוא וריאציה אמנותית ולוקאלית על הבלוג הותיק Office Snapshots, שמתעד משרדים גדולים של חברות טכנולוגיה ואינטרנט.

מהי אותה פסינציה לגבי מקומות עבודה של אחרים?

במקרה של Office Snapshots, מדובר בדרך כלל בהצצה למשרד מבטיח יותר מזה שאתה עובד בו, או כך נעים לדמיין לפחות. מכונות ממתקים ושתיה, שולחנות ביליארד ופינג פונג, ספות, פופים, ערסלים, מגלשות. האנשים האלה רק אוכלים, ישנים ומשחקים כל היום. ואם גלישה בבלוג לא מספיקה לכם, אתם יכולים גם לרכוש את הספר I Wish I Worked There!: A Look Inside the Most Creative Spaces in Business, ששמו מכריז בגלוי את האג’נדה שלו.

Desire paths או Desire lines  הם שבילים מעשה רגלי אדם. שבילים שלא נסללו, אלא נפרצו בצורה ספונטנית על ידי אנשים שמעדיפים את הדרך הקצרה על פני הדרך הסלולה.

על פי רוב אפשר למצוא אותם בגינות, פארקים או איי תנועה: עורקי עפר שנחפרו בדשא. זה יכול להיות גם שביל שפולס בשלג. השבילים האלה מציגים את המתח שבין התכנון והאדריכלות של מרחב ציבורי, לבין המנהגים והעדפות היומיום של האנשים שחיים ומתנועעים בו.

יש אתרים (פארקים, קמפוסים) שנעזרים בשבילים האלה כדי ללמוד את ההתנהגות האנושית, ולשפר את מסלולי ההליכה היזומים והסלולים. במקומות אחרים, מתעקשים להציב מחסומים כדי למנוע משביל ספונטני להרוס את הדשא, כמו המקרה הזה באוניברסיטת ברקלי.

בשבוע שעבר פורסמה בבוינג בוינג היצירה “סדר במגירה” של טופי סטולר: עבודה עשויה סיכות מהדק המבוססת על ציורו של גויה “השלושה במאי 1808″.

העבודה תוצג בחודש הבא בתערוכה הקבוצתית “הוצאה להורג” שאוצרת גליה יהב בגלריה “מנשר” (דויד חכמי 18 ת”א), ותיפתח ב-9 ליוני.

לרגל המאורע הכפול, טופי מתארחת כאן היום.

למה דווקא סיכות? איך התחלת לעבוד עם סיכות?

סיכות זה חומר מאוד נגיש וזו גם הסיבה שהתחלתי לעבוד איתו די במקרה. זה היה זמן קצר אחרי נפילת התאומים ותוך משחק מקרי ומשועמם בסיכות מהדק שהיו לי בקלמר באותו זמן, ראיתי שניתן ליצור את הדימוי הזה בצורה מאוד מובחנת ובקלות היסטרית. המשחק הזה התפתח בסופו של עניין ל-Stapled New York שיש בה גם בניינים מורכבים בהרבה, למשל האמפייר סטייט שעבדתי עליו כשבועיים. שנית, זה חומר ייחודי שלא רבים משתמשים בו לפיסול ולכן יש הרבה צורך בהמצאה מחדש של הגלגל ואתגר תמידי מאוד גדול. כמו כן, יש לי חולשה עוד מאז שהייתי ילדה קטנה מאוד לרובוטים, והריבועיות המתכתית הזו נותנת לכל דמות אופי של רובוט קטן.

סדר במגירה:

 

‘wonder beirut: postcards of war’, פרויקט של Joana Hadjithomas ו- Khalil Joreige הלבנוניים. תמונות שצולמו בסוף שנות השישים בחופים של ביירות ועברו תהליך של שריפה.

Zuma – סדרת צילומים של John Divola משנות השבעים. דיבולה איתר בתים נטושים ומועדים להריסה על חופי מליבו, צייר על הקירות ואז צילם אותם, כשברקע הים. הסדרה מוצגת בימים אלה במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג’לס.

לינוס הווי (Linus Hui) הוא אמן נייר הונג קונגי שפועל תחת הכותרת Linus & the feel good factory. אחד הפרויקטים הראשיים שלו הוא Linus knows how – מדריך לחיים שמתעדכן בעמוד הפליקר שלו. בכל פרק במדריך, לינוס מציג צילום של עצמו עם אחת מיצירות הנייר שלו, לצד הוראות הפעלה מילוליות.

מתוך איך להתנהג כמו מעריץ/מניפה:
בתרגום חופשי: “בנה מניפה גדולה מנייר / כסה את רוב פניך עם המניפה / עקוב אחר מושא ההערצה שלך / כשאתה מרגיש שהוא כל כך לוהט שנהיה לך חם, נפנף במניפה / התקרר”.

העטלף נשבה בקסמו של לינוס. לא היתה ברירה אלא ליצור איתו קשר.

מה אתה אוהב בעבודה עם נייר?
“זה חומר זול וקל לעיבוד, והוא זמין במגוון רחב של צבעים וטקסטורות. אני אוהב את הצבעים החזקים שלו”.

מה החסרונות בעבודה עם נייר?
“נייר נקרע לעתים קרובות, וככל שהוא עבה יותר, קשה לו יותר לשמור על הצורה שלו. חוויתי גם הרבה חתכי נייר (paper cuts). אבל החתכים הם חלק מהאתגר”.

מתוך איך להתגנב לחתונה מלכותית:
“סמן לך את אחת מבנות המשפחה המלכותית / התאמן על חיקוי תנועות הגוף שלה / הכן לך פאה מלכותית מנייר / התלבש כמו בת המשפחה שאתה הולך לחטוף / חטוף אותה / כנס למסיבה כשאתה מעמיד פנים שאתה היא / אם הנסיך פיליפ מבקש ממך נשיקה מלכותית תגיד שיש לך כאב ראש / קרוץ לנסיך הארי בדרך החוצה”.